עתיד ורוד

בחיי שולט הצבע הוורוד

ושמש מחייכת גם כשמעונן בחוץ

הדבורים תמיד יביאו דבש מתוך הכוורות

וציפורים אותי יעירו בחיוך

מכל מה שסובב אותי אשכיל לדלות רק את הטוב

ואת הרע הצידה אשתדל לדחוק

אני אוהב את החיים האלה

אני אוהב אותם ואין זה פלא

ואם תביטו דרך משקפי

אז גם אתם תאמרו אותו דבר

אורן מור

כוח, סבלנות, אמונה

אני זוכרת יצירה מיוחדת של אורן: הוא לקח את המילה כסא, כי הוא ישב בכסא גלגלים, ומכל אות הוציא מילה אופטימית. כ – כוח רצון, ס - סבלנות, א - אהבה ואמונה. 

הכוח הנפשי העצום שהיה לאורן עזר לנו, למשפחה, להשלים (למרות שקשה מאוד להגיד את המילה הזאת) עם הגורל הסופי שלו, שזה בעצם המוות.

רינה מור ז"ל, אמא של אורן

"תמשיך לצחוק עלינו מלמעלה"

חבריו של אורן מור כותבים לו:

ליאור: "כששמעתי שנפטרת התחלתי לבכות, אבל נדמה לי שזה היה קצת בשבילי, כיוון שקשה הפרידה מאנשים שאוהבים, חברים לדרך. כעת זה ברור יותר: דברים חוזרים למקום שממנו הם באים, ועכשיו זה הזמן. עם כל החוכמה שלך, העדינות והרגישות, בוודאי יש לך עולם מופלא שם".

מיכל מוזס: "אני זוכרת אותך באותה שבת שהגעת לבית הגלגלים. מייד אמרתי לעצמי: הוא יהיה ידיד טוב שלי. וכך באמת היה. אני זוכרת בשבת נציגים, איך ישבנו לארוחת ערב וביקשתי מיואב שיעביר לי את הפלפלים. יואב אמר שהפלפל לא חריף, אבל לקחתי ביס והסתבר שהוא היה חריף מאוד. אתה צחקת והיית מאושר מהחיים. אני זוכרת את האופטימיות שלך. אפילו שהיו רגעים קשים, אף פעם לא התלוננת".

פרידה: "אורן, הגעת אלינו כזר, אך בתוך שניות הפכת לחלק מהמשפחה הרחבה, ואפילו לא שמנו לב שאתה חדש. נתת לי המון ולמדתי ממך המון. אני שמחה שיצא לי להכיר אותך. תמיד אזכור את החיוך הרחב ואת העקיצות שלך. אני יודעת שלמעלה המלאכים שומרים עליך". 

אורנה בנגר: "כשאני נזכרת באורן אני מרגישה שמשהו כואב לי בלב". 

אלעד בן-חור, חני עובדיה והדר קמחי: "אורן תמיד היה שמח, תמיד התקרב לחבריו. המילים שנכתוב לא יוכלו לתאר את עוצמת הגעגועים שאנחנו מרגישים אל הבחור הזה, שתמיד חייך והפגין חיבה לכל אחד. נאהב אותו תמיד ונזכור אותו לנצח". 

שירי: "למרות הזמן המועט שבילינו יחד, השארת את חותמך לעד. יש אנשים שמהרגע הראשון יש איתם קליק, תקשורת טובה – ולא בהכרח במילים. ככה הרגשתי איתך. יש בך משהו שנותן תחושה של חברות, אדם שמדבר בגובה העיניים, מתעניין ושואל, רגיש כל כך. לא אשכח את שיחתנו על המחלה שלך, על הניתוח, על הדילמות העצומות בחייך. פתאום הכתה בי ההכרה על תעצומות הנפש השוכנות בגוף כל כך חלש. לא הספקתי להגיד לך עד כמה אתה מיוחד וחשוב עבורי. לימדת אותי בלי מילים על בחירות בחיים ועל שאיפות. בדמעות אני נפרדת ממך, אוהבת ומתגעגעת". 

מיטל: "אני מדברת אליך מלמטה ויודעת שיותר לא אראה אותך. כשביקרתי אצל ההורים שלך, אמא שלך סיפרה לי כמה אתה סובל. תמיד ניסית להסתיר ממנה כמה כואב לך. ההורים שלך אהבו אותך מאוד ורצו לתת לך כמה שיותר. את כל החום והאהבה הם נתנו לך, עד סוף ימיך. היית ילד עם שמחת חיים, וסיפרת לכולם כמה אתה נהנה בבית הגלגלים. עכשיו אני יודעת שאלוהים שומר עליך. אנחנו החברים זוכרים כמה היית חכם ומוכשר, ואיך תמיד ביקשת שנדבר על דברים שמחים, למשל כלבים ומחשבים. קשה לי בלעדיך".

רחלי: "יש בך טוב ואמת נדירים. אתה מדבר בפשטות על כל אותם נושאים שכולנו מפחדים לגעת בהם, מעדיפים להתעלם. גם כשאתה יורד על כולם אתה לא מצליח להסתיר את החיבה. אחרי שהלכת מעימנו נפגשנו כולנו לשבת, שבה כל כך חסרת וכל כך נכחת. כולנו עסקנו בך – במחשבות, בדיבורים. אני מודה שקצת צבט לי בלב, כי נדמה היה לי שיש לנו קשר מיוחד, ופתאום התברר לי שאתה יוצר קשרים כל כך מיוחדים עם כל אחד. כל כך הרבה עוצמה יש בנפש שלך, וכמה בריאות היא מקרינה. קיוויתי שאם ככה, המוות לא חל עליך. אני מקווה שאתה יכול להביט בנו מלמעלה, לחייך ולצחוק עלינו מרחוק. אנחנו פה מתגעגעים".

"היית מלאך שנשלח מהשמיים"

אורן – נשמה ייחודית, אישיות חזקה שהשפיעה על כל כך הרבה אנשים. מלאך שנשלח מהשמיים להצית המון ניצוצות של אור ואהבה. יחד איתך התמודדנו וצמחנו. מדי יום נהגת לומר לנו: "משפחה שלי, אני אוהב אתכם".

לא נשכח את השבת הראשונה שלך בבית הגלגלים. חזרת שמח ומלא חיוניות, וציינת בפנינו שזה הבית שלך. ובמילים שלך: "אני פורח, זורח ומביע את עצמי".

לכל החניכים, המדריכים והמנהלים אנחנו אומרים: אנו חשים שאתם בית שני לנו. "בית אינו אסופה של עוד חפץ ועוד תמונה. בית הינו עוגן בעת משבר וצרה. הביתה חוזרים בכל עת".

פרומה מור, אמא של אורן