איתי מתתיהו היה חבר בקבוצת "הג'מוסים" בסניף ירושלים במשך שלוש שנים, מ-2000 ועד 2003. בחודש מרץ 2003, קצת לפני פסח, הוא נפטר מסיבוך של דלקת ריאות. הקבוצה נפגשה לסופשבוע בדיוק לאחר מותו, ובמהלכו הזכירו את איתי וכתבו זכרונות. גם חברים ומדריכים שכבר עזבו את הקבוצה הגיעו וכתבו דברים לזכרו. את הדברים שנכתבו שלחנו גם למשפחתו.

הקבוצה החליטה להקדיש כל שנה לזכרו את טיול פסח הקבוצתי. כשמלאה שנה לפטירתו, קיימנו בבית הגלגלים ערב זיכרון מיוחד, אליו הזמנו את בני המשפחה ואורחים שהכירו אותו, הקראנו קטעים שכתבנו לזכרו, שירים, ומצגת מיוחדת שהכנו. הוצאנו גם חוברת עם תמונות וקטעים כתובים.

לשמוח למרות הכאב

לאיתי שהיה מחייך דרך קבע 

וידע להפוך עצב לצבע:

קצת קשה לכתוב בכאלה רגעים

ולא יודעים מה לומר

אבל אני אנסה להגיד משהו נעים

לכבוד חברי היקר.

הכרנו תקופה קצרה

אבל מלאה חיוכים 

תקופה שעברה במהרה

אבל תישאר לנצח נצחים.

תמיד ידעת לשמוח

אפילו עם כל הכאב

ונתת לי הרבה כוח

להתמודד עם העצב שבלב

אז תדע, איתי היקר, שאותך אני אוהב.

אורן רובין

משתולל על העגלה

אני זוכרת את איתי בתור ילד חייכן, שאהב תמיד לצחוק ולהשתולל על העגלה. תמיד כשביקשתי הוא אהב לעזור. זכורה לי אותה שבת בהרצליה, כשאיתי כרגיל יצא בלי להודיע! חיפשנו אותו, אך לקח לנו הרבה זמן למצוא. הוא פשוט רצה להסתובב קצת להכיר את העיר.

תמיד אזכור את הבדיחה הכי מוכרת של איתי, על זה שבן לאדן מתחבא אצלו מתחת למיטה, והוא מצא אותו לפני האמריקאים. הכי אתגעגע לצחוק של איתי, זה היה העיקר באופי שלו בעיני.

הדר

חיוך שהאיר את החדר

הכרנו את איתי לפני שנה וחצי, במחנה של בית הגלגלים. הדבר שהכי הקסים אותנו היה החיוך שלו, חיוך שהאיר את החדר הכי חשוך בעולם. היה בו שקט פנימי ושלווה אדירה, שתמיד פעלו כמו מים שקטים שחודרים עמוק. הוא היה דמות מרכזית בקבוצה, ותמיד גרם לכולם לצחוק וברגעים קשים - לשכוח מהכל ולחייך. הבשורה המרה השאירה לכולנו טעם מר בפה ותחושה של חור גדול שנוצר בקבוצה, שלא בטוח שנצליח למלא. נקווה שנצליח לשמר את זכרו בכל דרך אפשרית.

אתי חדד (חניכה) וליאת איינהורן (מדריכה)

צוחקים על כולם

מה שאני אזכור מאיתי זה את החלק המצחיק שבו. לכולם הוא קרא בן-לאדן. בלילות היינו צוחקים אחד על השני, וביחד היינו צוחקים על כולם. באחת השבתות בשדה אליהו, איתי הצחיק אותנו כשהתקרב יותר מדי לאחת הפרות בקיבוץ. ככל שעבר הזמן יותר התקרבנו לאיתי. למדתי להכיר אותו ולאהוב אותו. אני אזכור אותו תמיד.

שובל

רייסים בכל העיר

איתי, אתה זה שהיית המצחיק בקבוצה. אתה זה שהתרוצצת ונסעת עם הכיסא בכל מקום שהיינו. אתה זה שהיית בין החניכים הכי נחמדים אלי. אני זוכר שכשנסענו לשבת בהרצליה, איך שהגעתי ראיתי אותך כבר עושה רייסים בכל העיר. אני זוכר שכשנסענו לשבת בקיבוץ שדה אליהו, הסתובבת ברפת בין הפרות, ופתאום חזרת עם רגל מלוכלכת וסיפרת שאחת הפרות חירבנה לך על הרגל. כולם נקרעו מצחוק וניקו לך את הרגליים עם קוב מים. הזיכרון שלך תמיד מעלה בי חיוך. היית חבר לעניין, והיית אהוב על כולנו. אהבתי אותך ואמשיך לאהוב.

בנצי אבטליון.

לך היו תוכניות אחרות

השבוע התחיל בבשורה קשה שקיבלנו. היינו מוכנים לכך שעוד מעט אתה חוזר אלינו, אם לא בשבת הזאת אז מקסימום לטיול פסח. אבל כמו תמיד, לך היו תוכניות אחרות.

ככל שעוברים הימים אני מוצאת את עצמי נזכרת בך, והעצבות של תחילת השבוע מתערבבת בזכרונות מצחיקים שהשארת לי, ובעצם לכולנו. כשנזכרים בצחוקים שלך ובדיבור האינסופי, קשה שלא להעלות חיוך. לכל אחד הענקת כינוי: חנוך רוזן, הרב עובדיה יוסף והרבה הרבה בן-לאדנים. הסיפורים הארוכים שלך התחילו בערב שבת ולפעמים הסתיימו רק לקראת מוצ"ש.

דווקא בחודשים האחרונים כל כך נהנינו מהעצמאות ומהמעורבות שלך בקבוצה, ואני יודעת שגם אתה הרגשת את ההבדל. סיפרת לי שעכשיו אתה מדבר עם כולם, יש לך הרבה חברים בקבוצה ואתה כבר לא מתבייש להגיד את מה שאתה חושב.

אני רוצה שתדע שאתה חלק חשוב בקבוצה שלנו, והחיוך שלך ילווה אותי ואת כולנו עוד הרבה שנים. תודה רבה על האווירה הכיפית והשמחה שהבאת איתך, וסליחה אם לפעמים לא התייחסתי מספיק או פגעתי בצורה כלשהי.

תהילה

חוויות שלא נשכח

היית חבר, ידיד ורע בכל מקום ובכל מצב. תמיד בשבתות ובמסיבות היינו עושים תחרויות "טורבואים"- זו היתה חוויה שאני לא אשכח. וגם סתם ככה כשהיינו נפגשים בבית הגלגלים וב"קו לחיים" זה היה כיף אחד גדול. כשסיפרו לי ש"עזבת" אותנו, היה לי מאוד קשה, גם כי זה היה רק כשהתחלנו להכיר וגם כי היית ידיד ממש אחלה. תמיד היית ותהיה בלב.

גלית

להסתכל אחורה בגעגוע

מה עושים כשמישהו מת? האם בוכים? האם מסתכלים אחורה בחיוך? לדעתי צריך להוריד את הדגל לחצי התורן, ולא מתוך עצב, אלא מתוך יראת כבוד. יש לי הערכה רבה לאיתי, שהצליח לשמור על שמחת חיים למרות מצבו הקשה. זה דבר שאני בעצמי לא מצליח לעשות.

ארנון מור

מופתעים כל פעם מחדש

כל כך קשה לי לעכל שאיתי איננו. כשהודיעו לי שהוא נפטר הייתי המום. בעצם גם היום זה לא נתפס וכואב. התחושות שיש לי הן כמו שמרגישים בדרך כלל כשאדם מוכר וקרוב הולך לעולמו באופן מפתיע, וזה כולל ניסיון להיזכר בשיחה האחרונה בינינו ובדברים שהוא אמר לי. התחושה היא שלא הספקתי להיפרד ממנו כמו שצריך.

האמת היא שהתערבבו אצלי כל מיני שיחות קצרות שהיו בינינו לאורך התקופה שהוא היה בבית הגלגלים, ושאלות שהיו לו תמיד עלי ועל מה שאני עושה מחוץ לשבתות שבהן אנו מתראים. אבל הדבר המרכזי שחקוק אצלי בזיכרון קשור לכך שהוא הצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. כמעט כל פעם שדיברנו והוא התעניין בי ובדברים שאני עושה, הוא גם היה אומר לי פתאום משהו משעשע או רגיש או מתוחכם, הכל באופן טבעי ורגוע, בסגנון של איתי. אחרי כמה פעמים למדתי שהוא יכול להיות מאוד לא צפוי במעשים ובדיבורים שלו, ושמחתי להיות מופתע כל פעם מחדש.

הוא היה מהאנשים היותר שקטים וצנועים בקבוצה, אבל הנוכחות שלו מאוד חסרה לכולם. הוא מסוג האנשים שכשהם אינם מרגישים פתאום כמה הם חסרים. אי אפשר להתגבר על חסרונו, אבל אני יודע שלמרות שלא תמיד נזכיר אותו בפעילויות, הוא יישאר תמיד חלק מהקבוצה בגלל הזכרונות שיש לכולנו ממנו. אצלי זה קשור לעובדה שהוא היה כה בלתי צפוי ומשעשע, ואצל אחרים זה קשור לדברים אחרים. אני חושב שהוא הצליח בדרכו השקטה לגעת בכולנו.

לירן

תמיד חסר

אני אזכור את איתי בדברים הטובים שהוא היה עושה. הוא אהב לטייל, הוא היה מצחיק אותי, עוזר לי ללכת בכביש (הוא היה הולך לפני). נורא אהבתי אותו. אני מאוד עצובה שזה קרה. הוא תמיד יהיה חסר לי, במיוחד כשאגיע לבית הגלגלים ולאילנות.

מתת