"זה לא אני, זאת העגלה שלי"

ברק, אחי הקטן, היה ילד שמח וחייכן. היינו לא רק אחים, אלא גם חברים טובים, שעושים ביחד המון דברים. הוא היה אדם חכם, וכל דבר שרצה ידע איך לבקש. אהבנו לטייל ברחבי הישוב שלנו צורן. בשבתות לפעמים היינו הולכים ברגל לתל מונד. בירידות עשינו תחרויות בין העגלות החשמליות. אחרי כל ניצחון הוא היה מתלהב וצועק: "יש, ניצחתי!". הוא אהב מאוד לשיר, והשיר האהוב עליו היה "שבחי ירושלים". החלום שלו היה להיות רב, ובכל שבת הוא היה לובש לבן וחובש כובע גדול של רבנים.  

בגיל עשר וחצי ברק נפטר מדלקת ריאות שהסתבכה. זה היה כמו חלום בלהות בשבילי. יש המון דברים קטנים שמזכירים לי את ברק כל פעם מחדש. למשל, אני זוכר איך הוא היה קורא לעצמו בצחוק אהוד ברק. לעולם לא אשכח איך בשבת הראשונה שלו בבית הגלגלים הוא נתקע בדלת האחורית ושבר אותה. "זה לא אני, זאת העגלה שלי" – זאת היתה התגובה הקבועה שלו במצבים כאלה.  

זאת לא היתה הפעם הראשונה שברק שבר משהו. בחתונה של גילה הייטנר, מדריכה לשעבר בבית הגלגלים, הוא ניסה להיכנס לחנות תכשיטים שהיתה במלון. חלון הראווה היה כל כך נקי, שהוא ניסה לעבור דרכו. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה קרה שם. כשהמשטרה הגיעה למקום, אחי אמר לשוטרים: "זה לא אני, זה שימי". 

היו לנו עוד המון רגעים מצחיקים, שאני לא אשכח כל החיים. אני שמח על כך שלי ולו היו המון שנים כיפיות. אני מאוד מתגעגע אליו ולכל השטויות שהיינו אומרים ועושים ביחד.  

שימי חסן, אח של ברק