אופנוען בעגלת נכים

דודו היה חבר טוב שלי. הוא אהב את החיים, נהנה מכל רגע ולא הקדיש יותר מדי מחשבות למגבלה שלו. כל פעם שהיתה מסיבה הוא היה יוצא בשמחה לבלות. הרבה פעמים הוא הזמין את כל הקבוצה מבית הגלגלים אליו הביתה, לעשות יחד על האש.

למרות כל הקשיים שהוא התמודד איתם, אף פעם לא שמענו אותו מתלונן. הוא חי את החיים ונהנה מהצדדים החיוביים שהם הציעו לו. דודו התעניין באופנועים, וחלם שיהיה לו אופנוע משלו. הוא הלך לכל תערוכות האופנועים וקרא אינספור מגזינים בתחום. פעם הרכיבו אותו על אופנוע והוא חזר הכי מאושר בעולם. אני זוכר שהלכנו יחד לחוף, וכל הדרך לשם הוא הרכיב אותי על העגלה החשמלית, עם שני גלגלים באוויר, נוהג בעגלה כאילו זה אופנוע מרוץ.   

עד היום אני מרגיש בחסרונו. יש רגעים שאני אומר לעצמי שאם הוא היה בחיים הכל היה אחרת עכשיו. 

ניקו קתוע