לא הייתי שם

על פני השטח

היית רק מישהי שאני מכירה

אבל עכשיו שאני חושבת על זה

את מישהי שאני מעריצה.

בשל חיוכך

שלא נעלם אף פעם מפרצופך

כל שמחת החיים

אותה הקרנת לכל הסובבים

הקושי תמיד היה כמעט בלתי נראה

רק כשהתאמצנו גילינו ניצנים

וזה היה רק לרגעים ספורים.

אך הפעם הקושי היה חזק ממך

הוא ביקש ממך להיפרד מהחיים

ואני לא הייתי שם להגיד שלום.

ויקי משעני

כותבת לך מכתב

היתה זו שעת הערב של יום שני. התקשרתי למיכה לדבר איתו על כל מיני קישקושים שלי. את מכירה אותי, תמיד הייתי קצת מתוסבכת. 

פתאום הוא אומר לי: "שמעת מה קרה?". עניתי בלחש: "לא", והוא המשיך: "אני הולך לספר לך משהו עצוב". באותו רגע הרשיתי לעצמי לחשוב שהוא סתם דרמטי מדי, וזה בטח משהו בעניין המחשבים. אבל מה שהוא אמר לי אין לי עדיין אומץ לכתוב. הוא אמר שאינך עוד איתנו, ואני לא מסוגלת להקליד את שמך.

גל של זכרונות הציף אותי פתאום: אני זוכרת איך התחלנו כשכל אחד מנותק מהשני. כל אחד כמו הגיע מעולם אחר, עם עולם פנימי משלו. עם הזמן, בעזרתה של דיטה, שידעה ליצור את האווירה, התחלנו להתגבש. 

אני זוכרת אותך יושבת כחלק מהמעגל. לא מרבה לדבר, אך תמיד מחייכת - כמו מנסה לומר בדרכך: הכל יהיה בסדר. אני זוכרת איך תמיד ישבת בכיסא זקופה כמו מנצחת, על אף כאבי הגב והרגליים. נהגת לשבת רגל על רגל. אני לא יודעת אם התכוונת, אבל אהבתי לראות אותך יושבת ככה. היה בזה מין פוזה של אשה חשובה. אני זוכרת שאם כאבו לך הרגליים ורצית לשנות תנוחה, נהגת לבקש זאת במין נימוס מופתי. תמיד החמאתי לך בכנות שאת לבושה יפה. הערכתי אותך מאוד שאת מרשה לעצמך ללבוש ג'ינס למרות הקושי, וכך להיראות ולהיות כמו כולם. 

אני זוכרת עוד הרבה דברים, ותסלחי לי שהכל מבולבל. אני זוכרת שחגגנו לך יום הולדת. זוכרת את היום שבו גיליתי שאת אוהבת מוזיקה מזרחית, אם אני לא טועה אתי לוי וזהבה בן. האמת שהופתעתי לגלות זאת. הרי את כל כך שמחה ואופטימית – מה לך ולזה? זוכרת איך היינו צועקות בדואט את מילות השירים. בקושי ידענו מה אומרות אותן צעקות. אלה היו רגעים של שכרון חושים. 

אני זוכרת איך עזרת לכולנו בסצינות שונות: ליעל בסצינה של למצוא עבודה, לליאור בסצינה עם הדיסקוטק, ואני זוכרת במיוחד סצינה אחת שלך עם הבנות שלוו ממך בגדים, ובסוף לא הוזמנת למסיבה. אני זוכרת היטב שהיה קטע שפתאום צעקת, ולא האמנתי שאת מרשה לעצמך לכעוס. הייתי גאה בך מאוד. אני זוכרת איך היינו צועקות על אביגדור על עשן הסיגריה. לגלות לך משהו שאינך יודעת? גם אני מעשנת!

האמת שכל מה שאני מרגישה כלפייך לא היתה לי הזדמנות לומר לך, ועכשיו אני מאוד כועסת על עצמי. אני זוכרת היטב שכשעזבתי בעלבון את החוג שהיינו בו ביחד, הסכמת איתי בעניין העלבון, אבל אמרת שלקום ולעזוב זה לא הפיתרון. לא הקשבתי לך. הייתי עסוקה בלשמור על הגאווה. ואז הקשר בינינו ניתק. 

אני כועסת על עצמי ומרגישה אשמה, כי פתאום הבנתי שחברות כמו שלנו, שנוצרה בסיטואציות אינטימיות, לא מנתקים ועוזבים. ומה שהכי כואב לי זה שלא הייתי שם להגיד שלום. 

ויקי משעני 

פתאום הלכת

הלכת לחוג שהכי אהבת

ופתאום ממנו לא חזרת

כשקיבלתי את הבשורה הייתי המומה

מסרבת להאמין שזה קרה

בכיתי וקראתי תהילים לעילוי הנשמה.

אני זוכרת שבשבת האחרונה

ובמסיבה הכל היה נפלא

ועדיין קשה לי לכתוב לזכרה

כי במקום לעשות עוד דברים יפים

אני צריכה ללוות אותה בדרכה האחרונה.

תהיו חזקים למענה, 

כי היא היתה תמיד שמחה.

פזית גל-ער

גם אתם בטח עצובים

אחותי גלית גילתה לי על מותה של לילי החברה שלנו. בהתחלה לא האמנתי, והיה לי מאוד קשה לקבל את זה. אתם בטח עצובים כמוני. 

אמרתי לאמא שלי שכואב לי עמוק בפנים. אינני יכולה להביע במילים את הרגשות שלי. אף פעם לא האמנתי שיקרה כזה דבר. ראיתי אותה בפעם האחרונה במסיבת חנוכה. אהבתי אותה מאוד. אני מאוד שמחה שהכרתי אותה, וחשוב לי לדעת שהיא לא סבלה.

מיכל שפרן