"הקבוצה לא תהיה אותו דבר בלעדיה"

מיטל בוקובזה מקבוצת הבוגרים בהרצליה נפטרה במפתיע, והשאירה אחריה המון אנשים עצובים. איך נפרדים מחברה, שתמיד ידעה לשמח את כולם?

הדבר שאני הכי זוכר ממיטל זה שהיא כל הזמן היתה צוחקת. החיוך לא ירד אף פעם מהפנים שלה, אפילו בזמנים קשים. 

כל פעם שהיינו נפגשים מייד מצב הרוח שלי נעשה טוב יותר, רק מלראות אותה שמחה ומאושרת. 

שבוע אחרי המקרה הקבוצה שלנו נפגשה לשבת, ומיטל היתה חסרה מאוד. קשה לעכל שיותר היא לא תהיה איתנו. דיברנו עליה המון בזמן השבת ונזכרנו איך תמיד בילינו ביחד.

בהלוויה שלה נפגשו הרבה מהחברים מבית הגלגלים – חניכים, מדריכים ומדריכים לשעבר. רבים מאיתנו בכו, כי עצוב להיפרד ממישהו שאוהבים. 

עכשיו, כשהיא איננה, הכל יהיה אחרת. הקבוצה שלנו כבר לא תהיה אותו דבר בלעדיה. 

אלעד בן-חור

קשה לעכל

את מיטל הכרתי לראשונה בבית ספר און, אבל כשעברנו ללמוד באחווה הכרתי אותה הרבה יותר מקרוב. 

לעיתים קרובות היינו יושבות ומדברות, ולפעמים הייתי עוזרת לה קצת במחשב. גם היינו ביחד בחוג המחשבים של בית הגלגלים במרכז הבינתחומי. 

ההלוויה שלה היתה מאוד עצובה. דודה שלה עברה בין כולם והודתה לנו שבאנו לחלוק למיטל כבוד אחרון. גם אמא שלה באה להודות לנו, וזה היה רגע קשה ועצוב. 

ועכשיו, כשאני מנסה לעכל שאני לא אראה אותה יותר, זה קשה לי, כי היא נראתה כל כך בריאה ומאושרת. לא תיארתי לעצמי שהמוות ייקח אותה כל כך מהר. 

מיטל היתה אדם חברותי במיוחד. היא דאגה לכולם והיה אכפת לה מאוד מכל החברים. היא היתה חלק דומיננטי מבית הגלגלים, ועכשיו נשאר חלל ריק. קשה להשלים עם מותה, וכנראה שעוד הרבה זמן יהיה קשה לתפוס מה קרה. אוהבת ומצטערת, 

קרן נחום 

חסרה לכולנו

כשמיטל ואני למדנו בבית ספר אחווה, בילינו יחד הרבה זמן בהסעות לבית הספר ובדרך חזרה הביתה. 

תמיד היו לה המון סיפורים מעניינים, למשל על החוויות שלה בבית הגלגלים. היו לה הרבה חברים מהקבוצה, ולכולם היא חסרה מאוד היום. 

מאז שהיא נפטרה, כולנו מנסים לעכל את מה שקרה. אנחנו מדברים עליה בלי הפסקה, נזכרים בכל החוויות המשותפות שהיו לנו. 

שניר מרחב

ביניים:

עולם בלי שחור

אני מכירה את מיטל עשר שנים. 

בהתחלה היא היתה ילדה חלשה ושבירה, שתמיד אמרה "רק לא שחור" כאשר היה מדובר בבחירת צבעים לעבודה במסגרת חוג אמנות.

היה קשה מאד לשכנע אותה לדמיין את עצמה חזקה. לאט לאט, בצעדים קטנים ועדינים, מצאה מיטל כוחות חדשים ואמונה בעצמה. 

בשנה האחרונה היא הרגישה שהגיע הזמן לטפל במותו של חבר קרוב ובהתאבדותה של אימו זמן מה אחריו. היא ציירה ציור עדין ורגיש, באהבה רבה, בבהירות וללא שמץ של צבע שחור. 

וכך היתה גם היא, ילדה-אשה עם חיוך מדבק והמון אסירות תודה. אני אוהבת אותה מאוד ועצוב לי שהיא כבר לא איתנו.

אופירה אבישר, רכזת חוג אמנות

בולטת בהעדרה

השבת של קבוצת הבוגרים "הלב הפועם" היתה שונה מכל אלו שהיו לה עד היום. 

כשנכנסתי לבית הגלגלים בהרצליה, שעה לפני כניסת שבת, הבית היה חשוך וסגרירי בגלל מזג האוויר, אבל גם בגלל האווירה העצובה. מיטל חסרה מאוד לקבוצה, כי היא היתה חלק דומיננטי מאיתנו, להרגשתי ולהרגשת כל חברי. 

כשהסתובבתי בין כולם להגיד שלום, ראיתי שחלק מהחברים עסוקים בכתיבת ספר זיכרונות שמוקדש למיטל. תהיתי לעצמי: איזה מוזר, לפני כמה ימים היא עוד היתה בינינו, ועכשיו כותבים עליה ספר זיכרונות?! 

אלה שלא כתבו בספר, נזכרו בחוויות שהיו לנו עם מיטל ובכו. אחרי הארוחה עשינו סבב ודיברנו עליה. במשך כל השבת, בכל דבר קטן שעשינו, הרגשנו עד כמה היא חסרה.

בין הקטעים שהחברים כתבו בספר לזכר מיטל: "אני זוכרת טיולים, שבתות, קייטנות, צחוקים ובדיחות". או: "אני זוכרת שהיא היתה עוזרת לי הרבה". 

מיטל אומנם איננה, אבל בזיכרון שלנו היא תישאר דמות משמעותית בקבוצה.

שימי חסן