היא זרעה, אנחנו קוצרים

מרים הקימה את הפרוייקט בשנת 80',¹ וניהלה אותו עד פטירתה בדצמבר 83'. היא קבעה את עקרונות הפעולה ואת מאפייני הבית, ורובם נשארו תקפים גם כיום. את הפירות של היום יש לייחס במידה רבה לנטיעות של אז. 

זכיתי להיות העוזר של מרים בשנים 82'-83', וברצוני לציין מספר פרטים באשר להקמת הפרוייקט, היקפו וקווים מנחים שהותוו על ידי מרים. מרים, שהיתה יועצת בבית הספר המיוחד "תקומה" בתל אביב, ראתה את הצורך במסגרת אינטימית מחוץ לבית בסופי שבוע, לטובת הילדים והמתבגרים הנכים ובני משפחותיהם. היוזמה נתקלה בקשיים לא מעטים, הן מצד ההורים – שהרעיון נראה להם נועז ומסוכן, והן מצד הנהלת בית הספר - שהתקשתה לעכל תוכנית בלתי שיגרתית כזו. כמובן שהיו גם קשיים בצד הלוגיסטי והכספי. אבל מרים לא ויתרה. 

בשנים הראשונות כלל הפרוייקט 30 חניכים ו-20 מדריכים. כל הפעולות בוצעו בהתנדבות. אנחנו המדריכים ידענו כי ביום חמישי צפוי הטלפון של מרים, הקורא לנו לצאת לשבת הקרובה. ההומור הפנימי היה שאם אין ביכולתך או אין ברצונך לצאת לשבת, עליך להימנע מלשהות בבית ביום חמישי. 

חלפו יותר מ-20 שנה מאז פטירתה, אך בית הגלגלים שהוקם על ידה ממשיך לפעול, ואף מתרחב כל העת. המקום מבטא את סגולותיה וכוחה ומנציח את זיכרה, בין אלה שהכירוה ובקרב כל מי שמתוודע לפרוייקט. 

אביעזר גרואר, יו"ר העמותה בין

השנים 1982-2007

¹ הערת מנהלי האתר - השבת הראשונה היתה בחודש מרץ 1979

שלמות נדירה

ליוויתי את אמא בשנים הראשונות של בית הגלגלים. הייתי אז נער מתבגר בשנות התיכון ובתקופה שלקראת הגיוס. 

אמא כוננה מקום שנןעד לכל מי שמצוי בתהליכים של חיפוש, שינוי והתהוות. נדמה לי שהתנאי היחיד שניצב בבסיס ההצטרפות לחבורת בית הגלגלים באותם ימים היה הפתיחות לקבל מרחב שונה של הוויה. השונה כאן לא יוצג על ידי ילד בכיסא גלגלים, אלא על ידי ההתנסות המנותקת מכל מה שמוכר באיזשהו מרחב אחר.

אמא, באמצעות הניסיון שצברה והתעוזה האישית והמקצועית שאפיינה אותה, ומתוך אמונה בכוחות של הילדים ושל המדריכים שאספה סביבה – היתה זו שאפשרה את הניסוי.

משבוע לשבוע הלך ונבנה עולם עצמאי, שבו כל מיני דברים הופכים לאפשריים, והמעורבים מתפתים יותר ויותר להעיז ולנסות, לאחר שכבר התנסו בהצלחה. ךרגע כמעט ונשכחו המוגבלויות שכל אחד הביא איתו מהבית. כאן, אולי יותר מכל מקום אחר, אכן ריחפה רוחה של אמא מעל ההתרחשות, התרחשות שלפרקים נדמתה כמעט הזויה. 

אמונתה האישית והמקצועית היתה שהנכות אינה מחלה, שבה הבריאים מטפלים והחולים מתמסרים, כשכל אחד ממלא תפקיד שיועד לו מראש ואין באפשרותו לחרוג מהכללים, במסגרת משחק שסופו ידוע מראש. במקום זה תפסה אמא את הנכות או את הפגם בתור המכנה המשותף שעליו נבנית הקהילה. 

לרגעי קסם נדירים, במסגרת התחומה של השבת, של הבית, של הקבוצה – הפגם גם יכול להפוך לשלמות, אפילו לשלמות נדירה, שכמותה כמעט ואיננו זוכים לחוות בחיי היומיום. 

כל מי שהכיר את אמא באותן שנים ידע עד כמה סבלה מההיעדר בחייה שלה – מהאובדן של אבא וממחלתה שהלכה והידרדרה לקראת סוף בלתי נמנע. מהר מדי גילינו שצריך להשאיר את הרעיון חי, למרות שהיא כבר לא היתה בין החיים. 

נדמה לי שהסיבה שבזכותה הדבר התאפשר אז ומוסיף להתאפשר עד היום קשורה לא במעט בעוצמת החיוניות שאותה הפיקה אמא מתוך האובדן והסבל האישיים שלה. 

יוסי שוורץ, בנה של מרים  

)