חלם להיות כדורגלן

כשנועם היה ילד החלום שלו היה להיות שחקן כדורגל. בימים ההם הוא עוד היה מסוגל ללכת, והוא האמין שהנכות תעבור לו והוא יוכל להיות ספורטאי מצטיין. נועם מאוד אהב לטייל ולשחק. בשבתות הוא רק רצה לצאת החוצה, ולא להיות סגור בבית. היה לו קשר מצויין עם המדריכים, והוא היה ממש חבר שלהם. הוא יצא איתם לטיולים בהרצליה. 

הוא היה קשור מאוד למשפחה שלו, ותמיד סיפר לנו כמה הוא אוהב אותם, איך הוא קרוב לאמא שלו ואיזה כיף לו להרגיז את אחותו הקטנה. לעיתים הוא שיתף אותנו בכל מיני חוויות שעבר עם בני המשפחה. 

נועם נלחם על החיים עד הדקה האחרונה, כי הוא אהב לחיות וממש לא רצה להיפרד מכל האנשים שהיו קרובים אליו. כששמעתי שהוא נפטר התמלאתי בעצב. 

שרון ג'יבלי

מי שלא הכיר אותו הפסיד

חשבתי רבות מה אפשר לכתוב על נועם, חבר משכמו ומעלה. משהו שיוכל לתאר במלואו את איכותו האנושית, את מעלותיו, את סגולותיו, את חנו. אני בטוח שכל מי שהכיר את נועם היה מודע לכל אלה, ומי שלא הכיר הפסיד. הפסיד חבר.

התמזל מזלי וגם אני הייתי בין אותם אלה שנועם נגע בהם, בין אותם אלה שנישבו בקסמו. אני מקווה שהייתי בין אלה שנועם קרא להם חברים, החברים שלו. 

קשה, קשה לכתוב על פגישותי עם נועם, על חוויותי עימו, על שיחות הטלפון, על ההצגות בהן ראיתי את פניו מאירות בין יושבי הקהל. קשה לתאר עולם ומלואו במספר משפטים, בכמה דפים. קשה לסכם ולהרגיש שאכן הדף מכיל את מי שהיה נועם, את נועם שהכרתי, את כל הנועם. והכי קשה לכתוב על חבר בלשון עבר.

ניסיתי, בכל זאת, להעביר משהו מהחברות הזו בשיר. אני רק מקווה שגם נועם חש כמוני, ושגם אני זכיתי לכך שהוא יראה בי חבר, כי בעיני הוא בהחלט היה חבר.

היה לי חבר

הכרתי חבר,

מיוחד ואחר.

צנוע ונעים,

חבר על גלגלים...

חבר נהדר,

לא דרש דבר, 

רק שנתראה, אם אפשר,

ואם לא מסתדר

שאדע שהוא חבר!

די מהר התברר,

זה ידיד קצת אחר

ובנוסף לגלגלים התגלו בקלות

יתרונות נוספים לזו החברות.

מנומס הוא ואדיב,

חיוך רחב משיב,

חבר היודע להקשיב.

חבר על גלגלים,

חבר מדהים

ויותר מאשר נותן אני,

הוא משתדל ועושה למעני.

חבר על גלגלים?! זה פגיעה בכבודו ממש,

זה ג'יפ ארבע על ארבע, טורבו מפואר וחדש!

אין כאלה להשיג בסוכנויות הכי גדולות, 

נסיעה בטוחה ואפס תקלות!

כי אציל הוא רעי, גדולה הנשמה

ומעולם לא ביקש מאומה.

חוש הומור לו וצחק מלוא גרונו,

ידע להתבדח בלי תמורה על חשבונו...

על פניו חיוך קבוע שאין כמותו,גם כשכאב וכשהבדיחות לא הצחיקו אותו.   

הכרתי חבר,

מיוחד ואחר.

מעולם לא הלין, מעולם לא קיטר,

לא ביקש דבר, רק חבר,

לא יותר!

ורק אם מסתדר...

בשארית כוחותיו כשכאב בו הלם

חברים לא שכח ודרש בשלומם.

וכשאת גופו הצנום מאכלת מוות פילחה

אמר: "אצלי הכל בסדר, ואיך אצלך?".

צנום הוא הגוף אך גדולה הנשמה שבעתיים,

אין מקום לה בגוף ועלתה לשמיים...

היה לי חבר,

מיוחד ואחר.

נעים הליכות, נעים כל כך 

וכשהחליט להיפרד בדרכי נועם הלך...

גיל ססובר, חבר

אהוב על כולם

נועם שמעון מינץ נולד בתל אביב, י"א באדר ב' 15.3.73, בבית החולים ליולדות הקריה.

למד בגן ילדים דתי, בבית הספר מירון, אחר כך בבית הספר תקומה וסיים בבית הספר און.

היה בין המשתתפים הראשונים של בית הגלגלים על כל פעילותיו – סופי שבוע וקייטנות.

היה מקובל, אהוד ואהוב על ידי מגוון רחב של אישים במספר תחומים. בספורט, נועם אהד את קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב, היה ידידו הטוב של שוער הקבוצה, שביט אלימלך, הכיר את מרבית שחקני הקבוצה ואף נכח באימוניה. 

בתחום הבידור היה ידידם של הרבה אמנים: גיל ססובר, איתי שגב, יענקלה מנדל ועוד, ביקר בהופעותיהם והם ביקרו בביתו. נועם אף הופיע באחת מתוכניותיו של יענקלה מנדל "הלילה יענקלה לאן". כמו כן, היה מאזין מושבע של רשת ב' של קול ישראל וידידו הקרוב של העיתונאי ירון אנוש, שאירח את נועם באולפנים של הרשת בירושלים.

נועם אהב מוזיקה, בעיקר משנות השבעים והשמונים. למרות מצבו, הוא היה אדם אופטימי, חברותי ונוח למשפחתו ולחברים, חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה ואף ביקר מספר פעמים בחו"ל.

נתגעגע אליך תמיד,

ההורים: משה ונאוה

האחיות: רוני ומיכל

הרקולס הקטן

משה, אבא של נועם, סיפר לנו כי הילד שנולד נימול לפני 31 שנה היה משוש כל רואיו, בהיר שיער, חייכן ויפה עיניים. בשנותיו הראשונות התפתח יפה, עד שהתעוררה המחלה חשוכת המרפא, שריתקה אותו לגורל של שיתוק הגוף לשארית חייו. היה זה תהליך כואב של שיתוק השרירים, אך לא שיתוק המוח, הרוח והנפש. 

כילדים גדלנו וגרנו בבניין אחד בתל אביב של ימי ילדותנו, עם משה ואסתר ונאווה בת דודתי, וחיינו באושר כחבורה מלוכדת, שנישאה על כנפי הדימיון וההרפתקה, בהשראת גיבוריו הספרותיים של קארל מאי במערב הפרוע. 

כשנפגשנו מחדש, לאחר עשרות שנים של פרידה, עמדנו נפעמים ומשתאים אל מול גילויי האהבה, המסירות והנחישות, שבהם אפפה את נועם המשפחה – משה, נאווה והבנות, מיכל ורוני.

כל מפגש עם נועם ומשפחתו היה משאיר אותך עם תחושה של עידוד, אופטימיות, כוח ותקווה, שנבעו מן הדרך שבה טופל נועם יומם ולילה, במשך שנים ארוכות, על ידי המשפחה. החיוך הנסוך על פניו תמיד, החיוניות השופעת ממנו, הסקרנות ללא גבול, חרף הנכות, המגבלות והמאבק ההולך ומחריף. 

מעולם לא הבחנו בייאוש קדורני, ברפיון ידיים או בגילוי של דיכאון וכניעה אצל משפחת מינץ ואצל נועם. תמיד יצאת מביתם עם תחושה של גדלות הנפש ושל ניצחון הרוח האנושית. 

משה סיפר לנו כי הביטוי המשמעותי הראשון של המחלה, בגיל ארבע או חמש, היה בשרירי הידיים והרגליים, המפותחים במיוחד אצל הילד. משה זוכר כי הרופא שטיפל בו כינה אותו "הרקולס הקטן". 

הרקולס היה הגדול והמפורסם בגיבורים המיתולוגיים של יוון העתיקה. האגדה מספרת שהיה בנם של זאוס, ראש האלים, ושל נסיכה בשר ודם. בתום מסכת מופלאה של גבורה והתמודדות מוצלחת עם משימות קשות, מצא הרקולס את עצמו במלכוד קטלני. בייסוריו, כך מספרת האגדה, עקר עצים, בנה מדורת קבורה ועליה שרף את עצמו. אך זאוס ירד בענן, עם רעמים וברקים, ונישא אל האולימפוס, שם היה לבן אלמוות. 

אגדת נועם-הרקולס תמה ולא נשלמה. ימתקו לך רגבי עפרך, נועם. 

דני עם-שלם

"בחלומות אני רץ"

חברי היקר לי מכל, נשמה טהורה, המובחר שבמובחרים, נועם! אני יודע שאתה מקשיב. הנשמה שלך עדיין מרחפת קרוב אלינו, בני התמותה. אתה הולך לרחף ולשבת בחיקם של הטובים ביותר. העשירייה הראשונה, שם מקומך. 

היום אתה חופשי ומאושר, משוחרר מכל הכבלים שנאלצת לשאת מרבית חייך. אתה יכול לרוץ, לקפוץ ואפילו לעוף, ממש כמו פיטר פן. 

אתה יודע, נועם, לעולם לא אשכח את היום הזה בו היינו בחדרך. אתה שכבת על המיטה עם החיוך העצום והמבוייש שלך, אני ישבתי לצידך, ודיברנו על חלומות. שאלתי אותך אם אתה מרבה לחלום, ואמרת לי: "כן, אני אוהב לחלום". אזרתי עוד טיפה של אומץ ושאלתי אם בחלומותיך אתה יושב בכיסא גלגלים. בחיוך ענק, מלא אושר ותחושת ניצחון, ענית: "בחלומות אני רגיל, כמו כולם. אני מזיז את הידיים והרגליים, ואני אפילו רץ". 

שמחתי כל כך בשבילך אז. שמחתי שלפחות בחלומותיך, כשנשמתך רחוקה מגופך, אתה חופשי, מאושר ועצמאי. 

נועם חמוד, לא בכדי נפרדת מגופך ונפרדת מאיתנו ביום העצמאות. הרי זה כל כך עצום וברור לעין. כל חייך היית תלוי באחרים. כשאני אומר אחרים אני מתכוון בעיקר לשני המלאכים שעומדים כאן לצידך – אבא, אמא ואחותך המקסימה רוני, הגיבורים שלך. 

פטירתך ביום העצמאות מסמלת יציאה ממצב של תלות לעצמאות ולחופש. כל כך מתאים לך להיפרד ביום כזה. כל כך מתאימה לך הכרזת העצמאות הזאת. זה כל כך אתה, נועם. 

חבר חמוד שלי, אני רוצה שתדע שלהכיר אותך ולהיות מעורב בחייך, ואפילו במעט, זאת פריבילגיה עצומה בשבילי. זכיתי להיות חבר של המובחר שבמובחרים. של איש צדיק, שלא חטא בחייו אפילו פעם אחת. על כמה אנשים ניתן לומר שלא חטאו בחייהם? על מתי מעט. ואני זכיתי להיות חבר של אחד כזה. 

נועם, שינית את חיי. כשהייתי רואה אותך יושב על הכיסא, ללא יכולת תזוזה, מונשם באמצעות מכשיר ונעזר במשפחה המדהימה שלך כל דקה, כל שעה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ואתה עדיין מחייך ומתבדח – הכל מתגמד פתאום ונכנס לפרופורציות הנכונות. בכל פעם שהייתי נרגז ולחוץ על עניינים של מה בכך, הייתי נזכר בך וחושב על כמה אתה גיבור, ואיך במצבך אתה עדיין שומר על חיוך מקסים ואופטימיות בלתי נדלית.

נועמיקו, אני רוצה שתדע שבחייך הארציים הרגשתי את ההשגחה והנוכחות שלך קרוב אלי כל הזמן. עכשיו אני מרגיש אותך אפילו יותר חזק, ואני יודע בוודאות שתמשיך לשמור מלמעלה עלי ועל היקרים לך. אתה שוכן עם הטובים ביותר, ויש לך מילה חזקה מול מקבלי ההחלטות שבמרומים. אני שמח שאתה חבר שלי, ויודע שתשמע קולי, רחוקי שלי, כל אימת שאבקש.

הייתי רוצה להעביר מסר לאנשים היקרים שמלווים אותך. מסר ממך וממני – אני יודע שאתה רוצה להעביר את המסר הזה: אנשים יקרים, פתחו לבכם לזולת, עזרו לחסרי הישע, תנו מעצמכם ככל שתוכלו, הושיטו יד למען הנזקק. ישנם אנשים רבים הזקוקים לעזרתכם. אינכם צריכים לעקור הרים ולשבור סלעים. ליטוף, חיבוק, נשיקה, בדיחה, הקשבה וסיפור – זה הכל. אני ונועם מבטיחים לכם שהעונג יהיה כולו שלכם, וכל השערים ייפתחו בפניכם. זה מה שלמעשה אלוהים רוצה מאיתנו. ואהבת לרעך כמוך. 

אופיר  

ראוי לקנאה

קשה לתאר בכמה מילים עולם ומלואו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנועם. בתחילת פגישתנו הראשונה כמעט הצליח גופו חסר התנועה להטעות אותי. אך לא עברו דקות רבות והבנתי כי אני, כמו גם רבים אחרים, יכול רק להתקנא בכמות האנרגיה המתפרצת שהיתה שם. 

הוא שבה את ליבי ביכולת שלו להתענג עד הסוף, חופשי כזורבה היווני, מכל מה שהתעניין בו ואהב. והיו לו אהבות לא מעטות. כמות האהבה ותשומת הלב שהרעיפו עליו בני משפחתו היו אינסופיים, ואדם שיש סביבו כל כך הרבה יכולת אישית ואהבה עוטפת, לא יכול להיות אלא מישהו שראוי לקנאה.  כך, ורק כך, אני זוכר את נועם. איש שראוי לקנא בו. 

ירון אנוש