מכתב להיא שכבר איננה

עלמה היקרה!

מה נשמע? איך החיים שם למעלה? למען האמת, קשה לי להאמין שעכשיו, אחרי כל השיחות והטלפונים, הקשר שלנו צריך לעבור למכתבים – כמו זה. אני זוכר איך הכל השתנה ביום רביעי ההוא, כשרציתי לצאת להופעה ולהצחיק אנשים, כמו שתמיד עודדת אותי לעשות, ואז הגיע הטלפון. על הקו היה אלי סיקורל. הוא אמר לי שהלכת, בלי להגיד שלום.

באותו ערב, כמו שבטח ראית מלמעלה, לא הלך לי כל כך. כנראה קשה להצחיק כשאתה עצוב. אחרי זה עוד ריאיינו אותי לרדיו, וזה היה כל כך לא מתאים, כי כל הזמן חשבתי עלייך.

את יודעת, קשה לי לסכם עכשיו את כל מה שעברנו ביחד – החל מהגן, בית הספר, בית הגלגלים, ועד אותו יום. בכל התקופות את היית האדם הכמעט יחיד שהבין אותי. אני מאוד מעריך אותך על זה, כי זאת היתה משימה בכלל לא קלה. היה פשוט מדהים להתקשר כל פעם מחדש ולשמוע שוב את השקט, הביטחון, הקול המרגיע. כל פעם מחדש אני זוכר אותך בתור אי של שפיות בתוך ים של בעיות. 

אפילו על כדורגל או כדורסל שמחת לדבר. על כל נושא שבעולם. השפיות לא מנעה ממך מלהיכנס לראש שלי. את היית זו שצחקה מהבדיחות שלי, ואני הכי אהבתי לגרום לך לצחוק – בשביל לשמוע את הצחוק המתגלגל בטלפון, וגם כי זכרתי את הכאבים שלך, וניסיתי לעזור לך לשכוח אותם. היי, במחשבה שנייה, לא נראה לי ששמת לב אליהם בכלל.

אם הייתי חבר בוועדה של השמיים (שאליה את כנראה התקבלת), הייתי מסדר לך גוף אחר. זה היה כל כך לא הוגן לשמוע על בעיית גב או דלקת ריאות, בהתחשב בנפש שהיתה לך שם בפנים. אם הגוף היה כמו הנפש, בטח היית ספורטאית. פעם השתעשעתי במחשבה כזו, והייתי מדמיין אותנו משחקים ביחד. לך העניין הזה בטח לא ממש הפריע, כי את אף פעם לא התייחסת למראה חיצוני בתור קריטריון, ותמיד ידעת להסתכל פנימה. 

עלמה, תודה על השנים המעטות שנתת לי. היתה לי זכות גדולה מאין כמוה. ראיתי אותך גדלה, והנה זה נקטע באמצע. בכל אופן, תודה שהבנת, שסלחת, שנתת לי להיכנס. 

אני יכול, אולי, להתנחם בזה שבהליכתך הסתיימו הכאבים והייסורים באותם ימים גורליים בבית החולים, אבל לא היית מסכימה איתי. אני יודע שרצית להמשיך, ואפילו יודע שהתקבלת לאותו משרד בו רצית לעבוד. תדעי לך שלא הרבה אנשים היו מחזיקים מעמד כמוך. את זו שלימדה אותי להמשיך ולא להיכנע לכל מיני טפשים עם מחשבות משונות. תדעי שבכל הופעה ובכל שיר, כל דבר שנראה לי לא יאומן ועשיתי אותו – מזכיר לי אותך. כמעט כל מה שקרה לי הוא לא מעט בזכותך. 

קשה להתרגל, אבל אין מה לעשות. אני יודע שאת היית ממשיכה בחיים במקרים דומים, אז כנראה, בלית ברירה, זו הבחירה הנכונה. להתראות, עלמה. האור שנתת לי עד עכשיו יספיק לכל החיים. תודה לך. בשבילי את תחיי תמיד. אני את הקסם הזה אזכור כל חיי. 

דדי וייך 

הנפש לא נכנעה

התבוננתי ב"אשת חיל" במשלי ל"א, באות ע' – ע למה: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום האחרון". כמה מתאים לך, עלמה, וכמה – למרות מרחק הזמן, קשה לי לכתוב עלייך בלשון עבר. 

את העלמה המיוחדת שנפשה לא נכנעה לגופה. את היית הביטוי העילאי לתבונה, לאיזון, לבגרות, להדר ולהומור החד בתוך הקבוצה שלנו. כל כך צעירה וכל כך למודת ניסיון, בעלת כושר איבחון וניתוח שלא יסולא בפז. על כך יוכלו להעיד גם חברינו לקבוצה בבית הגלגלים, הורייך ואחותך שני, וכן חברייך לספסל הלימודים בתיכון ובאוניברסיטת בר אילן. 

האמביציה הכבירה, הרצינות והלמדנות שכנו בתוכך בשלווה ייחודית, לצד המאבק היומיומי במגבלות הגוף. כל זאת תוך פתיחות, חום ויכולת אינסופית של נתינה ותמיכה בסובבים אותך. זכית את במתנה האלוהית הזו, זכתה גם משפחתך וזכינו גם אנו. 

זכיתי גם אני, שבנוסף להיכרותנו הקרובה הענקת לי מאוסף השירים שכתבת – שירה שמעיינות הרגש והאהבה בה ראשוניים, כנים ומלאי אור יקרות. 

אבל החמדה הזו היתה קצרה כל כך. הפרידה הקשה באה טרם זמנה. החידלון של הגוף במאבק הקשה שניהלת בהחלט לא התאים לאופייך החזק, המנצח. עמוד השדרה הקיומי שלך לא היה זקוק לתמיכות שנזקק להן עמוד השדרה הגופני שלך. החן, החוכמה, התבונה האנושית והעוצמות שנבעו ממך, עלמה יקירה, הם מורי הדרך שלי היום – כבוגר, כבן זוג וכאב לילדים.

מתגעגע אלייך. יהי זכרך ברוך, ותהא נשמתך צרורה בצרור כולנו – החיים בתהפוכות היומיום.

גילי פ'