איך זה שעכשיו הוא איננו?

נפרדתי לעולמי עד מהחבר שלי, שזכיתי לקבלו כשי לפני למעלה מעשר שנים. את שי הכרתי בבית הספר תקומה בתל אביב. הוא למד איתי באותה כיתה, והיינו חברים טובים מאוד. בכיתה תמיד ישבנו אחד ליד השני. 

פעם כל הבנים בבית הספר עשו עלי חרם, שנמשך אפילו במסיבת הסיום. שי החליט לדבר איתי למרות החרם, כי הוא חשב לעצמו שמסיבה היא לא הזמן המתאים לחרם. את ההחלטה הבוגרת הזאת של שי כיבדתי מאוד אז, וגם כיום. 

שי ואני באמת היינו חברי אמת. כשאחד מאיתנו היה חולה, השני היה מתקשר אליו כדי לברר מה שלומו. בשנה האחרונה שלנו בתקומה, היו לנו לבטים לגבי העתיד. הנסיעות היומיומיות מרחובות לתל אביב נמאסו על שי. הוא לא ידע מה לעשות – להישאר בבית, ללמוד באלי"ן או לעבור לבית ספר מיוחד אחר. בסופו של דבר עברנו לאלי"ן. 

שי התרגל מהר למקום החדש והסתדר עם החבר'ה בחדר. הוא היה אדם שהתחשב בזולת, אדם שקול, לא פזיז מדי, בחור שאפשר ללמוד ממנו המון. אני, דרך אגב, למדתי ממנו הרבה דברים חשובים. 

בשנתיים האחרונות לחייו נוספה שמחה חדשה לחיים של שי – נולד לו אח לאחר שנים רבות כבן יחיד. שמו של האח החדש היה גיא. צירוף שמות יפה: שי – גיא. במשך השנים הוא סיפר לי סיפורים מצחיקים רבים על התעלולים של אחיו. חוש ההומור המפותח של שי ליווה אותו לכל אורך הדרך, וזה אחד הדברים שעשו אותו לאדם מיוחד ואהוד. היו לנו המון צחוקים משותפים. 

השבוע האחרון לחייו נחרט בזכרוני ובליבי. שי הרגיש חולשה רבה, עזב את בית הספר והלך לנוח במחלקה. אחרי הלימודים הלכתי לבקר אותו, והוא נראה לי כל כך חלש. במשך הערב חזרתי אליו מדי פעם, כדי לעזור לו להעביר את הזמן. 

ביום שלישי היתה הפעם האחרונה שהוא צחק. אמא שלי באה לבקר אותי, והיא הצחיקה אותו, כי היא אהבה להצחיק אנשים. למחרת התראיינתי ברשת א' ברדיו, ושי ביקש שאמסור לו ד"ש. כמובן שמסרתי לו דרישת שלום ואיחולי החלמה מהירה. באותו ערב, כשניגשתי לבקר אותו, דיברנו על הראיון ברדיו, והוא שמח מאוד שמסרתי לו ד"ש. זאת היתה הפעם האחרונה שדיברנו.

מצבו המשיך להידרדר, העבירו אותו לחדר נפרד וסיפרו לי שהוא בקושי מדבר. כשהלכתי לבקר אותו, היתה אווירה של ציפייה לאסון. ישבתי קצת עם הוריו. היה לי קשה מאוד לראות אותו סובל כך, אז יצאתי מהחדר והסתובבתי במסדרונות. רציתי מאוד לבכות, והתחלתי לחשוב – עוד חבר עומד לעזוב אותי. התפללתי לאלוהים שישאיר אותו בחיים. 

נסעתי לבית הגלגלים בידיעה שהוא מחוסר הכרה. בסוף השבוע בשדה אליהו ניסיתי ליהנות, אבל בליבי היתה חרדה גדולה. כשחזרתי במוצאי שבת, אחד הילדים רצה לספר לי ששי מת, אבל אני לא רציתי לשמוע. בבוקר באה האחות וסיפרה לי שהוא נפטר ביום שישי בערב. הייתי בשוק, למרות שידעתי שזה מה שאשמע מפיה. זה היה בשבילי כחלום, לא נתפסה אצלי המחשבה שהחבר שלי איננו. 

בהלוויה, כשראיתי את כולם בוכים, נקרע לי הלב. באותו רגע הבנתי את המשמעות הכאובה של המוות. כשאימו של שי נפלה על צווארי ובכתה מכל עמקי נשמתה, ליבי נקרע בכאב. 

בחודש הראשון לאחר מותו ציפיתי שיופיע בפתח המחלקה, אבל אף אחד לא בא. זה אובדן שקשה להשלים איתו. הרי הוא היה חי, נושם מדבר – ואיך זה שעכשיו הוא איננו? לעולם לא אשכח את שי. יהי זכרו ברוך. 

איתן