נצחונות קטנים-גדולים

יום אחד מצאתי את עצמי עם דף ועיפרון ביד, והתחלתי לקשקש. יצא ציור, פרצוף. לא ידעתי איך זה קרה. 

כך התחלתי שיעורים פרטיים בציור, ובהמשך הצטרפתי לחוג רישום בבית הספר לאמנויות בתל אביב. בשארית כוחותי נאלצתי ללכת לחוג שלא רציתי בו. מרים ז"ל רצתה בזאת, וזו היתה מלחמה קשה. אני לא רציתי, והיא התעקשה. חודשיים ימים נמשך החוג. מה זה נתן לי? תעסוקה להעביר את זמני. הרגשתי שעשיתי משהו קשה – והצלחתי. 

בשיעורים ציירתי בעיקר פרצופים, ומשהו יצא מזה. לצייר פרצוף זאת משימה שדורשת עמל רב. למשל, צריך לדאוג שהעיניים יהיו במקומן וזהות זו לזו.

אחר כך הפסקתי לצייר למשך שנתיים. בסוף לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לצייר שוב. זהו המאבק ביני ובין הציור, וזה כל הסיפור. 

תמי רווה 

"אל תפחדי, אנחנו עוד ניפגש"

"אולי רק אתה יודע מה קרה כאן ומתי" (תרצה אתר).

לא הכרתי את תמי, ובמשך חודשיים הצטיירה דמותה בראשי, כפי שראיתיה ביומי הראשון בקבוצה – בחורה קטנה, צנועה, מסתתרת מאחורי ערימת שמיכות נצחית, ובכל זאת מצליחה לשגע ולהבהיל את כל המלווים, כאשר היא טסה על העגלה הממונעת הישנה שלה במעלה רחוב צר ומתפתל. 

לא הכרתי את תמי, ובמשך זמן ארוך הרגשתי כאילו גם היא לא מכירה אותי. זה השתנה בשבת האחרונה אליה יצאנו. בוקר שבת, ההשכמה האיטית הרגילה. כמעט כל הבנות עוד היו במיטות, כשאמירה סיפרה לה שאני מעוניינת לעבור למעון דבורה. פתאום היא דיברה אלי. רצתה לעזור, רצתה שאגיע: "כדאי לך לבוא, יהיה לך טוב איתנו". נפגשתי עם תמי רק עוד פעם אחת, בחדרה של אמירה, לשיחה אישית ארוכה ראשונה, ולצערי גם אחרונה. 

במוצאי שבת נערכה לתמי מסיבת יום הולדת, שבה לא השתתפתי. תמי אמרה אז שהיא עצובה, שהיא מפחדת שלא תשוב לראות את כולם. עמית ניסה לעודד אותה: "אל תפחדי, אנחנו עוד ניפגש". 

בימי השבעה שמעתי על עשר השעות האחרונות במעון, כשחברתה הטובה ביותר לצידה כל הזמן, מנסה לעזור, להבין, לדבר. אמירה, שבמשך שנים היתה כמעט היחידה במעון שהבינה את תמי, היתה גם האחרונה שהצליחה לפענח את רטט שפתיה באותו לילה ארוך. בבוקר תמי נלקחה לטיפול נמרץ. 

טלפונים עוברים בין חברי הקבוצה. מדברים, בעצם מפחדים לדבר על מה שרובץ לכולם על הלב. ידענו תמיד, אך האם זאת באמת פעם סופית, אחרונה? הרי תמי נכנסה לא פעם לטיפול נמרץ והבריאה. כך חלפו הימים בין תקווה לפחד.

ואז זה נגמר. במקרה הייתי הראשונה שידעה על כך. התחיל מירוץ מטורף, ניסיון לארגן נסיעה להורים, כמו שמארגנים שבת או טיול. מי כבר יודע? למי להודיע? מי נוסע, עם מי ומתי? ובעצם כל הזמן הזה לא קלטתי. ניסיתי לחשוב שזאת רק טעות. אולי לא שמענו נכון את השם. אולי יש עוד תמי אחת במעון. לא יתכן שתמי שלנו אכן נפטרה. 

זה קרה לי פתאום בכניסה לבית הוריה של תמי. ישבתי למול לוח החשמל וראיתי את כל אותן מודעות אבל, בתוך מסגרת שחורה – לזכר תמר רווח. תמר, תמר, תמר... אף פעם לא קראתי לה כך. כמעט אף אחד בקבוצה לא קרא לה תמר, חוץ מאשר הקרובים אליה ביותר: חנוך, אורי כהן, בועז עידו. בקבוצה שלנו השם הרשמי הפך לאינטימי כל כך. ועכשיו הוא מוקף במסגרת שחורה. 

חודש אחר כך הקבוצה התכנסה. לרגע נראה שזאת סתם פגישה. כולם מגיעים – אפילו בועז, עידו ואורלי. מיכה אומר שבעצם הגיע הנה "רק על מנת לפגוש שוב את תמי". לחנוך יש תחושה שאומנם היא לא תגיע הפעם, אבל בוודאי תבוא לשבת הקבוצתית הקרובה. יעל והדס מעבירות קשר על השבת, שתתקיים בעוד חמישה שבועות. כשהסיוט יחלוף בטח נתעורר והכל יהיה כמו מקודם, ואז בוודאי גם תמי תגיע, כמו תמיד. 

אותו ערב ראיתי את פניו הקטנות של אדף קרמר, בנה הצעיר של רוני, שתמי הספיקה להכירו. חשבתי על סבתא שלו, שהוא לא יזכה לראותה. הרי תמי הכירה אותה יותר מכולנו. פתאום חלפה בי המחשבה שמרים ותמי שם למעלה יודעות, כי אכן הרצליה נשארה משפחה. 

אורית מרטון